מישהו לרוץ איתו: טיול בכפר ליפתא המתחדש

בתחילת חודש מרץ נפתח הכפר ליפתא מחדש לאחר שיפוץ נרחב שנעשה בו על ידי רשות מקרקעי ישראל. כביש אספלט טרי שריחו עוד מכה באף, משתפל מדרך בגין בכניסה לירושלים אל עבר שמורת הטבע ״מי נפתוח״ שבלבה שכן הכפר הפלסטיני ליפתא, שם קוד למתחם התבודדות עבור צעירים, נרקומנים, ובחורי ישיבה שנפלטו אל השוליים מהזרם המרכזי. הכפר שתושביו גורשו במלחמת העצמאות, יושב בשנות החמישים על ידי המדינה בעולים, אבל מאז שעזבו עשור לאחר מכן, נותר נטוש. לאורך השנים הוא גם הסעיר יוצרים וסופרים, ביניהם דוד גרוסמן שלהכפר ליפתא כיכב בספרו ״מישהו לרוץ איתו״ (שעובד לסרט קולנוע זוכה פרסים שצולם במקום) וספרה החדש של גלית דהן קרליבך, ״מזל יתומה״, המגולל את סיפורה של אביטל אוחיון שגדלה בליפתא, ״שכונת עוני בפאתי ירושלים, אצל סבה וסבתה קשי היום וקשי הלב״, כפי שמצוין בגב ספרה החדש (הוצאת אחוזת בית).

הגענו לשם בתחילת חודש מרץ, אני ומשפחת נייבורג-סגל שחיפשה פעילות עם צמד מתבגרים צעירים בשבת בבוקר. מצאנו שם עוד מספר משפחות שחשבו אותו הדבר, אבל מאחר והמקום יחסית רחב ידיים, אין תחושה של עומס. אפשר לשבת לפיקניק בטרסות או לבחור להשתרע ברחבה שליד המעיין. או פשוט להתחיל לאסוף את הזבל שאנשים השאירו אחריהם, תופעה מכוערת, תרתי משמע, שחייבת להיעלם מהעולם.

זו היתה שבת חמה יחסית, שאיפשרה לטבול בניקבה הקרירה, שפתח צר בצידה מוביל אל מקווה מים קטן המצריך הליכה בתוך המים. קחו את זה בחשבון בהנחה ואתם מתכננים להגיע לעצירה במקום לפני או אחרי הכניסה לירושלים, או סתם לבלות כמה שעות של רביצה מתחת לאחד העצים במקום. בשלב הבא של שיקום השמורה, מתכננים ברשות לשקם את הטרסות ואת הנחל, לרבות שתילת צמחייה הידרופילית ובירוא צמחים פולשים, מה שוודאי יוסיף עניין למבקרים.

המקום, לפחות כפי שחווינו אותו, מאוד מאפשר מבחינה חברתית. על גדה אחת של המעיין התיישב בחור צעיר עם כלב ששיחק בתוך המים, בצד שני משפחה עם שני ילדים שהשתעשעו במים, על פינה אחרת השקיף בחור ישיבה צעיר. כמה מכילים אפשר להיות? אברך צעיר – ואם להודות על האמת, נראה אחד שמשוטט באורות גבוהים – טבל במים ללא חציצה בדיסקרטיות מלאה – כלומר, בעירום מלא – מה שלא הפריע ליתר המבקרים במקום. כשהכל נעשה בכבוד אחד לשניה, עוד נגלה שאפשר לחיות פה יחד.

ליפתא הוא הכפר הפלסטיני היחיד שלא נהרס ולא יושב מחדש אחרי 1948. בתי האבן הנטושים הם עדות לחיים שהיו שם בעבר, פזורים על טרסות ירוקות המקיפות את הניקבה. הכניסה לבתים חסומה, אך ניתן להציץ פנימה. המחזה אינו מרהיב במיוחד, תולדה של הזנחה ועזבון. בהודעת הדוברות של רשות מקרקעי ישראל תושביו הפלסטינים הודרו מהסיפור. ״מי נפתוח מוזכר, החל מהתקופה הישראלית בספר יהושע. במקום שרידים החל מתקופה זאת, ועד קום המדינה, כפי שנמצא בסקר רשות העתיקות במקום. בנחל נפתוח, עברה גם אחת מדרכי העליה לרגל שחיברה בין מוצא לבין ירושלים״, לשון ההודעה. אבל אי אפשר לשכתב את ההיסטוריה. עמותת ״זוכרות״ (עמותה הפועלת להנצחת כפרים פלסטינים) פרסמה בשנת 2005 חוברת שגוללה את סיפורו של הכפר ותושביו, בעקבות הרצון לבנות במקום מלון בן 120 חדרים (כשלאחרונה נפתח שם מלון בוטיק קטן יותר) ושכונת מגורים עם כ-200 יחידות דיור.

בחוברת המופיעה כאן בהרחבה הן כותבות את הדברים הבאים:

״הכפר הפלסטיני ליפתא שכן בסמוך לירושלים עד 1948, עת נכבש בידי צה"ל. תושביו נאלצו לעוזבו ומצאו מפלט בירושלים, בערים שונות בגדה המערבית ובארצות נוספות. בגרעין הכפר נותרו כמה עשרות בתים ומעיין, והוא מהווה פינה ייחודית בנוף הירושלמי. הכפר לא אוכלס מחדש עי" יהודים – בניגוד, למשל, לעין כארם, עין חוד ועוד – ויש בכך משום זיקה של כבוד, אף אם לא מודעת, כלפי תושבי ליפתא הפלסטינים.

בתי ליפתא, ההרוסים בחלקם, נותרו על עומדם ומהווים מעין מצבה מתפוררת למלחמת 48, בה נכבשו רוב הכפרים הערביים ותושביהם הפכו לפליטים. בניגוד ליחס זה של כבוד מסוים מציעה התוכנית הנוכחית בניית מאות יחידות דיור והפיכת הכפר לשכונת מגורים. בניה זו תמחק את משמעותו של הכפר כאתר זיכרון חשוב לפליטיו, חלקם אזרחי ישראל החיים באזור ירושלים. חשוב לנו לציין כי למרות שעד כה מדינת ישראל ומוסדותיה לא הכירו באחריותם להרס הכפרים הפלסטיניים, הרי שרק במקרים נדירים נבנו בתים עבור יהודים במרכז אתרי הכפרים ההרוסים מ-1948״.

שעות פתיחה: השמורה פתוחה מזריחה עד שקיעה. השהייה אסורה בה בלילה, אבל היא פתוחה, אז לשיקולכם.ן

הכניסה ללא תשלום. אין במקום קיוסק או מקום לרכוש מים או מזון, אז עדיף להצטייד מראש.

בוויז: מי נפתוח, ליפתא.

חניה: אפשר לחנות את הרכבים בחניון קטן וחינמי הנמצא ממש עם הפניה לשמורה (מרחק 10 דקות הליכה) או על הכביש היורד מטה אליה.

קחו בחשבון שהעליה חזרה עלולה להיות מעט מאתגרת אם אתם לא בכושר.

ולפני שתשאלו מהיכן החולצה: היא של המותג האהוב עלי, Holyland Civilians

איתי