בחלל ״סטודיו משלך״ הממוקם בגבול השכונות טלביה וקטמון, נפתח לפני כחודשיים אשכול התערוכות ״נשות הבית״ (אוצרת: מיטל מנור) בהשתתפות האמניות תמר לב-און, נטע מוזס ודנה יואלי. כל אחת מהשלוש התכתבה בצורה זו או אחרת עם ביתו של הצייר פנחס ליטבינובסקי (שהתגורר בבית עד פטירתו בשנת 1987) ויצרה עבודה שהתכתבה עם המונח ״בית״: בית הבובות המהפנט של מוזס, ״הדיבוק״ של לב-און וה״מקדש״ שבנתה יואלי באחד החדרים הפנימיים של הבית.
ביום שישי הקרוב, 20 בינואר בשעה 11 בבוקר, יערך במקום שיח גלריה בהשתתפות האמניות. יואלי (43) שחיה ועובדת בתל אביב ובין היתר הציגה תערוכות במוזיאון תל אביב, מוזיאון פתח – תקווה וגלריה שלוש בתל אביב, תדבר על תערוכת היחיד שלה, ״אטליה״. תפסנו אותה לשיחה קצרה ומעניינת לקראת שיח הגלריה. אם אתם מגיעים, ודאי תשמחו לגלות שבמקום נפתח בית קפה נעים עם קפה מצוין שפעיל מדי יום ובסמוך אליו חנות מתנות עם עבודות יד.
היי דנה, שתפי אותנו על העבודה ״אטליה״ ב"סטודיו משלך"
״אטליה, הצבה עשויה טרקוטה, לטקס, ניירות, זכוכית, שעווה, בדים, עץ וריהוט מרחבי הבית, נוצרה במיוחד לחלל המופלא של מה שהיה בעבר בית הצייר פנחס ליטבינובסקי. כיום פועל במקום 'סטודיו משלך', המיזם החשוב שמובילה ציפי מזרחי לקידום נשים באמנות. למעשה, ברגע שראיתי צילומים של הבית אצל האמנית הילה לביב שהציגה שם, פניתי לאוצרת מיטל מנור. ידעתי שאני רוצה לעשות עבודה מותאמת למקום, שבבסיסה שלושה נושאים: הראשון, האטליה והמקורות שמהם אמנים סופגים אל הסטודיו, כמו החומרים והרהיטים שמשתמשים בהם, והמבט על מקום כזה כעל מקום מקודש. השני הוא העובדה שבתוך תולדות האמנות נשים הן מודל וגברים מתבוננים בהן. עניין אותי להיכנס כאמנית אשה לבית ששימש גבר אמן וליצור היפוך. לכן גם המיצב הוא מעין חדר מיטות מוגזם, אקססיבי, אפילו גרוטסקי. הדבר השלישי שמעסיק אותי ביתר שאת הוא הבית ההיסטורי – מבנה שהיה חשוב לאורך שנים, הפך לבית נטוש וכעת נמצא בשלבי מעבר מבית מוזנח לבית בשימור מחמיר. המצב הלימינלי הזה מעניין אותי תרבותית ואפשר ללמוד מזה רבות על המקום הזה – ישראל".
ביקרתי בתערוכה פעמיים ובכל ביקור התחזקה אצלי התחושה שאני נכנס אל תוך מקדש. בעיר כמו ירושלים זה מטעין את העבודה ברובד נוסף. את מסכימה עם אבחנה זו?
"אני כל כך אוהבת את השאלה הזו! אני לגמרי אפיקורסית, מאמינה רק באמנות ובאהבה. דיס איז מיי צ׳רץ׳. מה שהנחה אותי בעבודה – ברמת האינפוט של החזיונות, בשום אופן לא במקום רציונלי – היתה המחשבה על טקס. רציתי ליצור חלל שלא ימחק את הארכיטקטורה המשונה והייחודית של הבית, וליצור מרחב שירגיש טעון, ארוטי, טקסי, אניגמטי. אם בעבודות קודמות חשבתי על תיאטרון כמודל תצוגה, כלומר, שהמבקרים עומדים מול חזית, כאן חשבתי על טקס דתי. נדמה לי שעבודה שמעצימה את המימד הטקסי או המקדשי, יכולה להתקיים רק בסיר לחץ רגשי כמו ירושלים, מקום שבו סחרחורת האמונה שהיתה אמורה להביא את האנושות לגאולה ולשיא רוחני, מורידה אותנו לשפלות רוח. ירושלים וטלביה השבעה והיפה שעוטפת את הבית, מטעינות אותו בשכבה נוספת״.
״נדמה לי שעבודה שמעצימה את המימד הטקסי או המקדשי, יכולה להתקיים רק בסיר לחץ רגשי כמו ירושלים, מקום שבו סחרחורת האמונה שהיתה אמורה להביא את האנושות לגאולה ולשיא רוחני, מורידה אותנו לשפלות רוח״
לתחושתי, המיצב נמצא על קו תפר חמקמק שבין אמנות לאומנות, שדות שמתחת לפני השטח גועשים במתח שבין גברי לנשי. האם יש חשיבות לשאלה המגדרית בעבודות שלך כאמנית?
"העניין המגדרי מעסיק אותי יותר ויותר, וכנראה שבאמת בקונטקסט של קראפט, הצלחתי לעבוד מתוכו על המקומות המגדריים, שבמבט לאחור וודאי נכחו תמיד בעבודה שלי. האינטימיות של עבודה בחימר ובפורצלן (את תמיד מטביעה את הגוף שלך כמו תבנית בחומר), מאפשרת אירוטיות מצד אחד, אבל מצד שני תמיד מובלעת שם איזו בדיחה על סלון בורגני. אני אוהבת את הדואליות הזו. מאחר ובית ליטבינובסקי גברי מאוד, רציתי ליצור אווירה של בודואר שיצא משליטה, עם הידיים הנשיות שמופיעות בכל מקום ובד הסאטן הורוד, הנרות והצדפות. הכל כמו בתוך חלום בלהות על הרמון בציור מהמאה ה-19. במיצב יש גם צ׳יפס ואויסטרים, כי יש לי לפעמים תחושה שהאלביתי (אותו מונח שקבע פרויד ותורגם לעברית כ'המאוים', תמ"ח) עובד הכי חזק אם הוא גם מצחיק ופתייני".
״ידי האמנית״. צילום: סטודיו דנה יואלי
את חיה ופועלת בתל אביב, בעבר למדת והתגוררת בירושלים ואת מבקרת בה לעתים. כמתבוננת מהחוץ, מה לדעתך הדבר שהכי חסר בעיר?
"בלי להישמע פומפוזית, מה שחסר בירושלים ובארץ הוא שוויון לכולם. ההעדר שלו הורס כל כייף. ירושלים מדהימה אותי תמיד כי היא מצליחה להיות גם יפה וגם מכוערת, גם תרבותית וגם ברברית, גם גאונית וגם מטומטמת. אי אפשר להישאר אדיש אליה, אבל היא שוברת לי את הלב".
מה המקום האהוב עליך בירושלים ומדוע?
"ליבי שמור לגן רחביה ברחוב שמואל הנגיד פינת נרקיס, בו היתה הדירה הראשונה ששכרתי בחיי. בתחום האסטתיקה, אני חושבת שהמקום הכי יפה בירושלים הוא בתוך הפסל The Space That Sees של ג׳יימס טורל בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל".
ואם אתם כבר כאן, בבית הנסן הסמוך (גדליהו אלון 14) מוצגות שלוש תערוכות מסקרנות. הכניסה חופשית
The OWL LAB
בחלל מעמותה שבקומת הכניסה של בית הנסן מוצגת התערוכה האקספרימנטלית The OWL Lab (אוצרים: קבוצת סלה מנקה, נעילה, 10 במרץ 2023) שחושפת את התוצרים של מעברת הפרפורמנס, המילים והאובייקטים שהחלה לפעול בפברואר אשתקד במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים בשיתוף המרכז לאמנות ומחקר מעמותה בניהולה של קבוצת סלה-מנקה. במסגרת המעבדה עסקו תשעה אמנים וסטודנטים לתארים מתקדמים בדרכים שונות של העברת ידע ושל (דה)ארכיביזציה. משתתפים: רונן אידלמן, אייל ביטון ואמיר מאיר, הדסה גולדויכט, גיא דולב, רות דנון, שרון טל, דוד לוקרד, לוני מונקה, מיקה קופפר.
שעות פעילות: ג׳-ה׳, 18:00-13:00; ו׳, 14:00-10:00
Hansen 10
בית הנסן מציין עשור כמרכז לתרבות בירושלים, בתערוכה שמציגה עיצובים גרפיים נבחרים לאירועים, פסטיבלים ותערוכות שהוצגו בו. התערוכה שתנעל ב-16 במרץ 2023 מאירה זרקור אל עבודתם של מיטב המעצבים הגרפיים הפועלים כיום, ביניהם קובי לוי, זוהר קורן, גל בן דוד, ענת גוטברג, שירה גליק, מירב שחם, מאיה שלייפר ואחרים.
שעות פתיחה: א'-ה' 18:00-10:00, ו' 14:00-10:00
מימין: עבודה של סטודיו זהר קורן ועידן עם-שלם, משמאל: קובי לוי
חותמת אקוסטית
בית התה שבחלקו האחורי של בית הנסן הועתק לשם אשתקד מווילה שרובר, האחוזה היפה ממול שהיתה שייכת למיילס וגיטה שרובר. בימים אלו מסיימים לבנות במקום קומפלקס מגורים מפלצתי, שכמו דירות יוקרה רבות בשכונה ייתכן ויוותרו ריקות. בכל אופן, בבית התה נפתחה החודש תערוכת הסאונד הקבוצתית ״חותמת אקוסטית״ (אוצרים: אמיר בולצמן וקבוצת סלה-מנקה, נעילה, 23 בפברואר 2023) המארחת את אנסמבל דראון עולם, האנס לינגנס, איציק גיל אביזוהר. כל אחד מהאמנים יציג עבודות מקוריות שנוצרו עבור בית התה כחלק מתוכנית הרזידנסי של הגלריה.
שעות פעילות גלריית בית התה: ב׳-ה׳, 22:00-10:00; ו׳, 16:00-10:00
וכן, כבר קר. למרות שמדי פעם יש שמש שקרנית
ושיר מעט מעודד לסיום
תביאו משהו חם 