אנא מן אל יהוד: חמש הערות על ערבית

האזרח י.

1.

בגיל שמונה החלטתי שאני רוצה ללמוד לדבר, לכתוב ולקרוא ערבית. בחירה די מפתיעה, שלא לומר מוזרה, מילד דתי בכיתה ב׳ מהרצליה. לזכותם של הוריי – שהם ערבים יהודים, אבל מתכחשים לזה – הם זרמו עם הרצון של בן הזקונים ללמוד שפה נוספת. למה ערבית? בדיעבד אני יכול לחשוב כי מדובר בתשוקה לאסתטיקה. הוקסמתי מהכתב המעוגל והצורני של הערבית, שהיתה אז – היי חוק הלאום! – שפה רשמית בישראל. לאחר שנמצאה לי מורה פרטית במרחק אוטובוס אחד מהרחוב בו גדלתי, נסעתי פעם בשבוע ללמוד כתוב, קרוא ודיבור. התמדתי בזה במשך שלוש שנים, בהן למדתי את יסודות השפה הערבית.

אני זוכר שפעם אחת, בדרך לחוג, ככה קראתי לזה, ״חוג ערבית״, אימא של אחת הבנות בכיתה פגשה אותי באוטובוס ושאלה לאן אני נוסע.

״לשיעור ערבית״, עניתי. ״יש לי חוג״.

״ערבית?״, סידרה בבהלה את כיסוי הראש

״כן״, משכתי בכתפיי. ״ערבית״.

״למה לא ג׳ודו?״, זרקה לחלל קו 4.

לחצתי בפעמון וירדתי בתחנה הבאה

2.

המשכתי ללמוד ערבית מכיתה ט׳ עד י״ב. תחילה עם המורה דורה. בחולם. אחר כך עם המורה אברהם, ברנש גבעולי ושעיר עם אצבעות ארוכות, שחינך אותנו לדבר ערבית ספרותית, כזו שברחוב הערבי לא שווה הרבה, אלא אם אתה מסתובב בחוגים מסוימים. לא זוכר למה לא עשיתי בסוף בגרות בערבית. בכל אופן, לא היתה לי שום מטרה לתרגל אותה בצבא עם המשפט ״ג'יב אל הוויה״ (מערבית: תביא תעודת זהות), גם לא ממש פנטזיות רטובות על 8200. סיימתי אפסנאי. אבל של קורס קצינות, לא סתם.

3.

לפני ארבע שנים עברתי לירושלים. את האוויר העכיר חוק הלאום הגזעני והנסיונות לייצר דה-לגיטימציה לשפה הערבית והדחתה כשפה הרשמית בישראל. מאחר והמציאות חזקה מכל פוליטיקה קטנה, ערבית תמשיך להישמע לנצח ברחובות ירושלים. ככה זה החיים. בכל אופן, ידעתי שאני צריך לחזור ולדבר ערבית. גם כי החיים בעיר מעורבת דורשים זאת, גם כי האפשרויות ללמוד התרחבו. תחילה נרשמתי לקורס קיץ חינמי במוזיאון האסלאם שנמצא מרחק הליכה קצר מהבית שלי. פעם בשבוע נפגשנו ישראלים ופלסטינים ממזרח העיר לשעתיים של שיחה, אבל כמו בהרבה מקרים, ברחנו לאנגלית לאחר מהמורות בתקשורת. ובכל זאת, במפגשים האלו אפשר היה לפגוש נשים וגברים ממזרח העיר שלא הייתי פוגש מעולם אילולא המפגש השבועי במוזיאון.

4.

יש היום מגוון אפשרויות ללמוד ערבית. למשל, לקרוא את ״הנסיך הקטן״ בערבית בהוצאת מינרווה. יש גם את מיזם ״פינג׳אן״ ללימודי ערבית מדוברת שמדי יום שולח בווטסאפ מילה בערבית עם סרטון וידיאו קצר (עד דקה) שבה מתרגלים את המילה בתוך משפטים. אתמול, לדוגמה, למדנו את המילה עץ ועלה. שג׳רה ו- ורקת שג׳ר. יש גם כמובן את מדרסה החינמי, ולאחרונה התחלתי ללמוד ערבית דרך בית הספר האינטרנטי ״שפה 1״ שמציע מספר קורסים במספר רמות של לימודי ערבית. מבין כולם מצאתי אותו הכי נכון עבורי, מאחר והוא מחזק לי את הדיבור, הקריאה בערבית (יש אפשרות לקריאה באותיות ערביות או בתעתיק) וכך אני גם חוזר לתרגל את הכתיבה שלי. החיסרון של למידה עצמית הוא כאמור העצמאיות. אבל בשפה 1 הצלחתי למצוא דרך טובה ללמוד, מאחר וכל שיעור לוקח לי לסיים כמעט שעה – אז אני מקפיד לפחות פעם בשבוע לשבת ולתרגל שעה של ערבית. את הדיבור אני מתרגל על שני חברי אינסטגרם קרובים מנפת חברון, אדהם וחוסיין, שאני שולח להם הודעות מוקלטות שלי בערבית, והם, מצידם, מתקנים אותי. וגם מסתלבטים עלי בדרך. מצד שני, חוץ משלום ומה נשמע הם לא יודעים מלה בעברית. ההורים שלהם דווקא כן.

5.

ירושלים בערה בשבועות האחרונים. בשבוע הבא יסתיים צום הרמדאן ויציינו בקול נפץ אדיר בעיר את יום ירושלים לצד עיד אל פיטר. צריך לזכור כי שפה אינה רק אוסף מילים והברות – היא תקשורת, תרבות, אמצעי למיסוס גבולות. אני מאמין שכאשר רובנו נצלח את מחסום השפה – וגם בצד השני כבר לא מדברים ממש עברית, הרבה מאז האינתיפאדה השניה והמחסומים שמגבילים כניסת פלסטינים לישראל – החיים כאן יהיו טובים יותר. ידידי המנוח אלבר אלבז שהלך לעולמו בשבוע שעבר אמר בביקורו האחרון בירושלים את הדברים הבאים: ״אהבה היא אולי המילה הכי חשובה בעולם. אבל גם ריספקט. כבדו את העולם. כבדו את האויבים שלכם. כבדו את עצמכם".

איתי

2 תגובות

  1. איזה כיפ ששיתפת! הבן שלי (9) חזר לפני שבועיים מבית ספר (גורדון תא) בהתרגשות סיפר לי שיש מורה לערבית! הוא היה כל כך מאושר הוא מת על השפה ומתעניין בעיקר בדברים פרקטים ושימושיים לדוגמא : איך אומרים ג׳וק בערבית (כי אמא בהיסטריה מזה וזה משעשע) ? צרצור! . למרות שנגעלתי אבל שמחתי ללמוד סגרנו אני ודוד בני שאחרי כל שיעור הוא ילמד אותי גם. אה הוא גם סיפר לי שהמורה קוראת לו דאוד ( וזה ממש לא עיצבן אותו כמו שהילדים קוראים לו דוידי אלא להיפך!) אצלנו סבא וסבתא דברו ערבית תימנית ואבא שלי דבר שוטפ עם הפועלים וכזה ואני לפני הרבה שנים הגעתי לסיני ופנו אלי כל כך הרבה בני דודים בהתלהבות ״אינטי יאמאניי? חילאווה חילוואה״ התבאסתי על עצמי שלא יודעת לדבר חוצ ממילות הנימוס הבסיסיות כמובן. בקיצור חברי
    זהו זמן הערבית!
    תודהואהבה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s