ההר. הבית. הזהב: לרגע אפשר לשכוח שזה המקום הכי נפיץ במזרח התיכון

כיפת הסלע. צילום: איתי יעקב

מילדות התחנכתי על האיסור ההלכתי שיהודים לא עולים להר הבית. ככה אבא תמיד אמר. עניין של אמונה, קדושה וטהרה. מאחר ובית המקדש חרב, כל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס אל המקום בו עמד קדש הקודשים. מכיוון שמאז חורבן הבית כולנו טמאים – יש חשש להיכשל באיסור חמור של כרת. הרבנות הראשית הגדילה ותלתה בכניסה לשער המוגרבים (שער הכניסה היחיד בו יהודים ולא-יהודים שאינם מוסלמים יכולים להיכנס אל ההר) שלט ובו היא מזהירה על האיסור לעלות אל הר הבית.

אבל כבר שנים שאני לא מקשיב לאבא שלי.

השבוע עליתי לראשונה לסיור מודרך במתחם הר הבית. מאז התערוכה המצוינת ״ההר״ שהתקיימה במוזיאון מגדל דוד אשתקד, מוציא המוזיאון סיורים (בהדרכת עפרה רגב) המתקיימים מספר פעמים בחודש והפכו פופולארים. הר הבית הוא לא באמת הר (הר המוריה) אלא מתחם בגודל של כ-140 דונם המשתרע בחלק הדרום מזרחי של העיר העתיקה, והוא מהמקומות המקודשים ביותר למוסלמים. מלבד מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע (המבנה עם כיפת הזהב. שרבים מבלבלים וחושבים שהכיפה היא היא המסגד), במקום נמצא גם המוזיאון לאמנות מוסלמית, מסגד הנשים, מוסדות לימוד ורחבות תפילה עצומות. הכניסה למבנים אסורה ליהודים.

מתוך התערוכה ״ההר״ במוזיאון מגדל דוד. בצילום: הדוגמנית אביבה בנאי בתצלום איקוני של מולה עשת, כשעוד היה לגיטימי לצלם הפקות אופנה בהר הבית. כולי תקווה שמשפיעניות רשת לא יציפו את המקום בצילומי אופנה מביכים ופוזות שיגרמו לתקרית דיפלומטית עם אנשי הוואקף האחראים על המתחם. ואם אתם עדיין לא עוקבים אחרי עמוד האינסטגרם של הבלוג – זו ההזדמנות ללחוץ Follow.

הסיור להר הבית מתחיל בשער המוגרבים הסמוך לכותל, היכן שעד לשנת 1967 היתה שכונת המוגרבים. השער נפתח לעלית יהודים ותיירים בשעה 07:30 בבוקר ועד השעה 11:00. הוא נפתח שוב לשעה בשעות הצהריים. מוסלמים נכנסים משערי כניסה אחרים למתחם, ומן הסתם, לא עוברים במגנומטרים שכמעט והובילו להבערת המזרח התיכון לא מזמן. כאמור, עליתי בסיור מאורגן (90 שקל לאדם) שארך כשלוש שעות, אך אפשר לעלות אל המתחם לבד וללא תשלום. יש להקפיד על לבוש צנוע (שרוולים באורך המרפק, מכנסיים ארוכים או חצאית ארוכה) ואין לעלות עם סממנים דתיים או להתפלל במתחם ההר, למרות שיש יהודים, בעיקר מקרב נאמני הר הבית, שעולים מכותרים שוטרים ומצליחים להגניב תפילת יחיד. איך אומרים, ״עשה לך רב״ (שיפרשן לך את ההלכה לפי הצרכים שלך).

הסיור בהר מרגש ולאו דווקא ממניעים דתיים או לאומיים. לאחר שנים ארוכות בהן רואים את כיפת הסלע המוזהבת מרחוק, ישנה תחושה עוצמתית להיות במרחק נגיעה; התרגשות מהיופי העוצמתי של המבנה, כמו גם מתוך הדואליות המציפה את המבקר: שילוב בין מותר לאסור, בין הפחד הקמאי לכאורה מהעליה להר לבין כיבוש החשש העצמי-לאומי, המפגש עם המוכר שהוא זר.

כל החששות האלה מתפוגגים בין רגע. אולי כי בשבע וחצי בבוקר של אמצע השבוע, מגלים שזה המקום הכי רגוע שאפשר למצוא בעיר העתיקה המתעוררת, מעין גן מוקף עצים ועתיקות, עם אנשים שמברכים אותך ב״מרחבא״ ידידותי, והנוף הכי יפה ומיוחד של הר הזיתים ממול והעיר העתיקה (והחדשה) מהעבר השני. לרגע אפשר לשכוח שזה המקום הכי נפיץ במזרח התיכון

מאחר ואני לא היסטוריון ולכמת את המורכבות – דתית, אדריכלית, פוליטית – של הר הבית אי אפשר גם בספר אחד, הנה כמה מחשבות שעלו לי כשביקרתי בהר:

  1. איך לא עשיתי את זה קודם. למרות שאני לא חושש להסתובב לבדי בעיר העתיקה בירושלים, הר הבית הרגיש לאורך שנים כמו קו גבול. לא בגלל פחד, אלא כמו המשהו הזה שאתה לא רוצה להגשים מהחשש שאולי תתאכזב או כדי להשאיר איווי עתידי. להשתוקק למשהו לא מוכר. (וכאן יש טקסט מעניין בנושא)
  2. על אף שאי אפשר להיכנס אל המבנים עצמם, סיור ברחבת הבית לבדה שווה ומטעין אותך בעוצמה.
  3. אין חשש ביטחוני. על ההר יותר שוטרים ממבקרים לא-מוסלמים. ובאופן מסוים זה גם טראגי.
  4. לא עלו לי פנזטיות על בית מקדש שלישי, אבל בהחלט דמיינתי איך נראו פה בתי המקדש הקודמים
  5. אני חייב לחזק את הערבית שלי. לקרוא ולכתוב אני עוד זוכר מהתיכון, לדבר פחות וכל הנסיונות לחזק את הדיבור עם חברים ערבים כושלות. ישר בורחים לאנגלית. היה יכול להיות נחמד להחליף מילה עם מבקרים מוסלמים שהגיעו או אפילו לנסות ולקרוא את הכיתובים בצורה מהירה יותר.
  6. יש תמונה מספיק טובה לאינסטגרם.
  7. הלוואי והמצב הפוליטי-דתי היה מסובך פחות.

ויש עוד כמה שאני צריך עוד לעבד עם עצמי.

לבינתיים, התמונות

מבט מערבה מרחבת הר הבית. צילום: איתי יעקב
שוטרי מג״ב ברחבת הר הבית. צילום: איתי יעקב
נערה מוסלמית צעירה על מדרגות הר הבית. צילום: איתי יעקב
תפילת יחידים ברחבה החיצונית של ההר. שימו לב לטבעת השוטרים המקיפה את המתפללים. צילום: איתי יעקב
שיעור באהבת חינם זה כשאתה משקיע בקומפוזיציות כדי לצלם זרים ואז מקבל בתמונה תמונה חצי שרופה. צילום: אנונימוס

וכמובן שיותר ממוזמנים לעקוב אחרי עמודי הפייסבוק והאינסטגרם של הבלוג

איתי

2 תגובות

  1. פוסט נפלא.
    זה באמת גם אחד הדברים שתמיד רציתי לעשות בירושלים. עכשיו בזכות הפוסט והעצות זה נראה ומרגיש יותר נגיש ואפשרי.
    והתמונות ממש יפות !
    🌺❤
    גוד שאבס איתי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s