הדס נוימן: ״אני מייצרת לעצמי הזדמנות שנייה לשוחח עם העבר״

כבר כמעט עשרים שנה שרעמת התלתלים של הדס נוימן מלווה אותי. בשנת 2007 הכרנו במחלקה לקולנוע וטלוויזיה בספיר הסמוכה לשדרות, ובין התראות ״צבע אדום״ בלתי פוסקות לבילויים ליליים בחדרי עריכה על במבה וקולה, יצא לנו להכיר אחד את השניה. אחר כך היא נסעה ללמוד באמסטרדם, וחזרה לאחרונה לגור בקיבוץ ברור חיל שבעוטף עזה, ממנו נאלצה להימלט ב-7 באוקטובר תחת מטר רקטות שנורו באותה שבת שחורה.

בשנים האחרונות היא פועלת למוסס גבולות בין מסך לבמה, בין תאטרון לקולנוע, תוך שהיא ממשיכה לשכלל את היכולת שלה לספר סיפורים. והיא ממש טובה בזה. החודש היא מציגה במסגרת ״פסטיבל ישראל״ שנפתח בשבוע שעבר בעוטף עזה והערב (שלישי) הושקה המהדורה הירושלמית שלו. תוכלו לפגוש את נוימן בשתי הפקות מקור מסקרנות: ״מקום לגור בו״ של ״תאטרון עוטף הנגב״ בבימויו של אמיתי יעיש בן אוזליו, שבו היא משתתפת כחלק מאנסמבל שחקנים; ו״100 גברים״, מסע חיפושים אחר אביה הביולוגי, אותו מעולם לא פגשה.

נוימן היא מהיוצרות המרעננות שפועלות בישראל, והמופעים שלה בעיר הם הזדמנות להיחשף לגוף היצירה הייחודי שלה.

חמש שאלות, חמש תשובות

וסרט קצר אחד על שוק מחנה יהודה

מאה גברים מול אישה אחת שמחפשת אבא. ספרי קצת על המופע שצפוי לעלות בפסטיבל

״׳100 גברים׳ הוא סרט ומופע, וגם אפשר לומר, החיים עצמם. יש בו את הסיפור האישי שלי שמתגלה דרך סיפורם של הגברים אותם אני פוגשת ברחוב, כולם בגיל של מי שהיה יכול להיות אבא שלי, שמעולם לא היה חלק מחיי. דרך המפגשים הללו והשיתוף ההדדי, אני תוהה ומגלה משהו על בדידות, חרטה, אהבה, חמלה, הזדקנות פטריארכיה מקומית וגם על אבהות. 

״אני אוהבת לומר שהמופע הוא שיטוט קולנועי על הבמה, כיוון שכך הוא החל – בשיטוט אקראי ברחובות ואז עבר, בשלום יחסית אני מקווה, לבמה. הוא מן יצור כלאיים שנע בין ז׳אנרים, ומה שקורה כשבמה פוגשת יצירה דוקומנטרית: אני על הבמה בהליכה סיזיפית על הליכון ומאחור מוקרנים פני הגברים שלכדתי במצלמה. אני מדברת אליהם, איתם וגם לקהל, וכך מייצרת לעצמי הזדמנות שנייה בהווה לשוחח עם העבר. אגב, חשוב לי להדגיש: זה מופע מלא הומור! קורה שבתחילת המופע אנשים לא היו בטוחים אם מותר לצחוק – אז כן! מותר ואף רצוי גם לצחוק בו״.

איך מחברים לבמה בין שני המדיומים? במילים אחרות, איך מתרגמים סרט קולנוע דוקומנטרי ליצירת תיאטרון?

״הסרט – שעדיין לא הושלם – והמופע מתפתחים במקביל, אבל הם לא תרגום אחד של השני, אלא ביטוי שונה ואף המשך אחד של השני. העבודה היא בצורה של משולש –  תנועה בין שלושה צירים שמתחברים, עליהם נעים הלוך ושוב:  מהצילומים, לחדר העריכה, לחדר חזרות – אחורה וקדימה. כלומר, אם בחדר חזרות התגלה משהו, יכול להיות שאצא לצלם משהו ספציפי או לחפש אותו בחומרים; או רק להסתכל בעיניים חדשות על אותם חומרים או להיכנס שוב לחדר העריכה ולשנות את המהלך בהתאם. אני מקפידה להזכיר לעצמי (וגם אוריין מיכאלי הכוריאוגרפית והדרמטורגית מקפידה להזכיר לי יפה מאוד) לסמוך על התהליך. הוא עלול להיראות ברגעים מסוימים ככאוס מוחלט, אבל אז כשהדברים מתחברים זה נפלא ומפליא״.

למדנו יחד במחלקה לקולנוע ולטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר. מקולנוע גלשת לתיאטרון עם מופע נוסף בפסטיבל -מקום לגור בו. איפה את נהנית יותר: מאחורי המצלמה או על במה מול קהל? 

״אני חושבת שאני סובלת בשניהם״, היא צוחקת. ״אבל ההנאה היא לאו דווקא הכיוון שבו אני עומדת ביחס למצלמה או לקהל, אלא יותר באיזה פורמט או עולם מתאים יותר ברגע מסוים לבטא את הסיפור שעומד כעת מולי. אני תמיד בפיצול אישיות מול זה: כשאני על הבמה אני מתגעגעת להיות מאחורי המצלמה ולהיפך. אולי זה קשור לחרדה. בגדול, אני תמיד בחיפוש אחר פורמטים אחרים שידרשו ממני לא לעלות על במה ולא להיות על סט. להוריד כמה שפחות חרדות ולחץ, כי יש מזה מספיק בחיים האמיתיים. אם מישהו מוצא כזה פורמט בבקשה להפנות אליי״.  

״אגב, אנקדוטה. אחד הפריימים שאני זוכרת מהלימודים, הוא מסרט גמר שלך בשנה ב׳: שוט יפיפה של אמא שלך יושבת על כיסא כשאתה מאחור מטפס עליו כדי להגיע לארון גבוה בחדר השינה. מתי אתה חוזר להיות מאחורי המצלמה?״

אף פעם לא הפסקתי ליצור, רק שכמו אצלך הדברים קיבלו צורות חדשות ואחרות. אני, בניגוד אליך עברתי לירושלים, ואת חזרת לגור בעוטף עזה. איך מצליחים ליצור ולחיות במקום מדמם שכזה? איך מתאוששים מאז ה-7 באוקטובר?

״זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום. אני חושבת שפשוט ממשיכים להעביר עוד דף ועוד דף ולא חושבים על הספר המלא, כי אז באמת יהיה מאוד קשה לנוע קדימה. אני חושבת שאנחנו עוד לא במקום של התאוששות כי האירוע עדיין מתרחש. אנחנו אולי במקום של רבע התאוששות – נקרא לזה ״התאו״ –  שבה ההתאוששות היא רק כל פעם לרגע אחד קטן, רסיס. עצם קיומו של פסטיבל ישראל במתכונת שלו השנה הוא סוג של רגע כזה שמסמל בתקווה את תחילתה של ההתאוששות״.

מה המקום האהוב עליך בירושלים, ומדוע?

״אני הולכת לצאת הכי קלישאה, אבל אין לי ברירה –  שוק מחנה יהודה. הייתה תקופה ארוכה שהמקום, ובכלל ירושלים, הרגישו גדולים עליי, אבל זה נבע מחוסר הכרות פשוט. ברגע שיצא לי לבקר ולחוות שם לא מעט, גיליתי את הקסם שלה. ועוד יותר גיליתי את הקסם של השוק שהפך לסרט קצר שביימתי – 'תוכיחי' (בתמיכת קרן גשר, קרן ירושלים ועמותת הכוריאוגרפים) שנעשה במסגרת פסטיבל 'מיפו עד אגריפס' ונוצר מהתבוננות בפעולות היומיומיות של השוק״.

ואם אתם בעיר, אל תחמיצו את שבוע העיצוב שיפתח ביום חמישי בבית הנסן (מול התאטרון) ואת ״מצד שני״, תערוכת היחיד החדשה של צדוק בן דוד במוזיאון מגדל דוד.

איתי