גילי יובל: "שם הספר ׳בית שני׳ הופך אותו לירושלמי מבטן ומלידה״. ראיון

הפסקה הראשונה בשיר האחרון שחותם את ספרה השני של גילי יובל נפתחת כך: ״אנחנו מקווים שדוא״ל זה מוצא אותך בטוב / שמחנו שהגעת, רצינו רק לכתוב / שלמשרה אצלנו נמצאת לא מתאימה / ועדיין – את סבבה, אפילו מדהימה״. ״בית שני״ שיצא בהוצאה עצמאית כשנתיים לאחר ספרה הראשון של יובל, ״הפעם עם הקובץ״, הוא אוסף שירי קיוביקול שמסתכלים לעולם העבודה ולרגשות האשמה בלבן של העין. זאת בהנחה ואתם לא דומעים.ות והאיפור לא נמרח. לא פלא שלשיר הזה נבחר השם ״הרגתם״. אם ב״הפעם״ השירים של יובל היו מעלים חיוך וצחוק לא רצוני, ב״בית״ היא צובטת את הבטן התחתונה בכאב, תחושה שתפגוש כל מי שעובדים בארגון גדול או סתם נמצאים בצומת דרכים תעסוקתית.

גילי ואני מכירים למעלה מעשור, עוד מהימים שהיא עבדה במוזיאון העיצוב בחולון. מאז הספיקה לעזוב ללונדון לטובת לימודי תואר שני באוצרות וביקורת אמנות, להפוך לאמא, ועד לפני שנה ניהלה את עמותת הידידים הבריטית של מוזיאוני האמנות בישראל (BFAMI). במקביל כתבה כתחביב שירים סאטיריים על התנהלויות של תאגידים ומאניירות של מקומות עבודה. זה קרה בפייסבוק תחת העמוד ״והעבד הזה הוא אני״, שירים שתעדו באירוניה דינמיקה של חדרי ישיבות, סוקולנטים גנריים מפלסטיק שמקשטים חללי עבודה, ועניינים שמתרחשים במטבחון המשרדי. משוררת של עולם העבודה החדש, אם תרצו.

לפני כשנתיים יצא ספרה הראשון ״הפעם עם הקובץ״ בעריכתה של שרון קנטור ועם איורים של תמר ידין שעוצב על ידי ניצן דרור (שחתומה גם על עיצוב הספר החדש). בעקבות ההצלחה של הספר היא החלה להרצות ולהעביר סדנאות בנושא, כתבה טור לגלובס והחלה לייעץ בנושאי תוכן והוצאה עצמית.

לירושלים אל-קודס היא תעלה בראשון הקרוב להשקה הירושלמית של ״בית שני״ בהנחיית רעות פרנקל, מעצבת ומנהלת הבית ברחוב הפלמ״ח (הפלמ״ח 53 ירושלים). מלבדי, שאדבר על קוד לבוש, כפכפים וחולצות יוניקורן, יהיו שם אפרת גבעתי, דוקטורנטית שחוקרת התפטרויות, ואורלי ג׳קסון-כהן ממשרד החדשנות, המדע והטכנולגיה. לינק להרשמה ( 30 שקל). ותבואו לומר שלום ולפגוש את העבד שבכםן. שבע וחצי בערב.

ספרי קצת על ״בית שני״. האם הוא ספר המשך ל״הפעם עם הקובץ״ או שהוא מביא פרספקטיבה חדשה ונוספת על שוק העבודה?

״כשניגשתי לעבוד על ׳בית שני׳, היה לי ברור שתהיה השוואה לספר הראשון ואולי גם ציפייה ל׳עוד מאותו הדבר׳, אבל מספר דברים השתנו ואני לא מגדירה אותו כספר המשך אלא כספר משלים. ׳הפעם עם הקובץ׳ הוא ממתק עם גוד-וייבז עם סטייל ותחכום ויחד עם זאת מכניס בוקסים בבטן על נושאים כואבים בעולם העבודה. בתוך השירים שנקראים ממש כמו מחווה ל׳והילד הזה הוא אני׳ של יהודה אטלס, יש שירים שעוסקים בפערי שכר, בתקרת הזכוכית, בהתעמרות בעבודה, באשמה המלווה הורים עובדים (לא רק אמהות!), בשעמום ובשחיקה. נקודת המבט בספר הזה היתה לרוב של שכירה קצת ממורמרת. 

״שלושה דברים השתנו בשנתיים האחרונות: עולם העבודה, הקהל והכתיבה שלי – והשינויים האלה באים לידי ביטוי ב׳בית שני׳. בעולם הפוסט-קובידי עדיין שלטה חווית העבודה מהבית והעבודה ההיברידית, וכל התפיסה שלנו לגבי ניהול הזמן והמשאבים השתנתה. השוק שיגשג, חברות גייסו עובדים בלי הכרה, נלחמו עליהם והרעיפו עליהם הטבות ופינוקים, מחלקות התרחבו, סטארטאפים צמחו וחווינו תופעות כמו ההתפטרות הגדולה ולאחר מכן ההתפטרות השקטה.

״השיר הכי פופולארי מתוך ׳הפעם עם הקובץ׳ הוא השיר ׳סתומה׳, שמדבר על לעזוב מקום עבודה עם השאלה איזה חותם אני משאירה אחרי. המון אנשים התפטרו ממקום העבודה ושינו את אופי העבודה שלהם, יצאו לעצמאות או עברו תפקידים. היו שבועות שבכל יום קיבלתי סרטון וידאו של מישהו או מישהי מקריאים את ׳סתומה׳ במסיבת הפרידה שלהם מהצוות. 

״ב-2023 אנחנו כבר מדברים אחרת לגמרי. תאגידי הענק מפטרים אלפי עובדים בכל העולם ואנחנו עדים לצמצומים, לסגירה של סטארטאפים, לחזרה למודל של חמישה ימי עבודה מהמשרד, וזאת במקביל לפריחה המטורפת של יישומי בינה מלאכותית שמביאים איתם איזשהו איום ממשי/מעורפל תחת הכותרת ׳בעתיד הקרוב זה יחליף אותנו׳. ׳בית שני׳ מגיב לכל אלה. איך חוויה של פיטורים משפיעה על עובדים ועל מנהלים, מה זה הפחד הזה מ׳שמישהו יחליף אותי׳ או מ׳הצרכים השתנו׳, פתאום יש בו דיבור אחר על ניהול הזמן – ׳אל תשימו לי פגישות בתשע׳ או ׳אולי הלילה לא נפתח מחשב׳. יש פה גם פרספקטיבה של עובדים שכבר יודעים שאפשר לעבוד אחרת. 

״הדבר השני שהשתנה הוא הקהל שלי. גם הוא צמח, בגיל ובדרג הניהולי. התחלתי לקבל בקשות שאכתוב גם עבור מנהלים. אני עצמי הפכתי לבעלת עסק עצמאי, ואפשר לראות את ההשפעה של זה ביצירה. יש שירים שעוסקים בקשיים של מנהלים, החל מפחד קהל וחרדת זום, עבור בתסמונת המתחזה ועד לקושי להוציא לפועל מהלכים, להחזיק צוות, לשמור על פאסון. הדבר השלישי שהשתנה הוא הכתיבה שלי. ב׳הפעם עם הקובץ׳ נצמדתי להשראה האטלסית, וב״בית שני״ היא כמעט ולא קיימת. אולי בשיר אחד או שניים״.

הספר החדש מלווה בקומיקס, בחירה אמנותית שמוסיפה לו ממד נוסף. איזה חוויה רצית לספק לקוראים? 

״המפגש עם המאיירת הילה נועם נולד ב׳גלובס׳, כאשר לכל שיר התווסף קומיקס. מבחינתי זה היה שיחוק. אחת ההשראות לשירי ׳והעבד הזה הוא אני׳ היתה הקומיקס האמריקאי ׳דילברט׳ שצוחק על חיי התאגיד האמריקאים. העשרת השירים בממד ויזואלי נותן חוויה משלימה שיוצאת מתוך הטקסט. אנחנו כל היום מול טקסטים: במיילים, וואטסאפ, טוויטר, יו ניים איט וכמה אפשר. צריך משהו יצירתי וקריאטיבי. הילה חשבה איך היא ׳מאריכה׳ את השיר ולא רק נותנת לו פרשנות ויזואלית.

״אם אני חוזרת למקור ההשראה – כשאני אומרת ׳והילד הזה הוא אני׳, מיד רואים את החלונות של דני קרמן. הילה נצמדה לפורמט של ארבעה ריבועים, ולא סתם. אלה יכולים להיות ריבועי קיובקל, ריבועים של שגרה, של הקאלנדר שלך. מבחינה עיצובית ניצן היתה צריכה לאזן בין השיר והקומיקס בצורה שאף אחד לא יבוא אחד על חשבון השני. פה ושם פירקנו את הקומיקס, הפכנו טקסטים, נסיונות קטנים לשבור את השגרה. כמו בחיים. מבחינת תוכן, מי שרוצה יכול למצוא אותם הרי ברשת. הספר הזה הוא משהו להחזיק ליד המיטה או על השולחן במשרד, להתענג על הוויזואליה שלו״.

מה צפוי להיות בהשקה הירושלמית?

״נתחיל בזה שרק שם הספר ״בית שני״ כבר הופך אותו לירושלמי מבטן ומלידה. באופן מאוד מרגש – ההשקה בירושלים נולדה מתוך השטח. כשפנתה אלי אפרת גבעתי, דוקטורנטית שחוקרת התפטרויות, ניסינו לחשוב כיצד לשתף פעולה. מאחר והספר עוסק בנושאים רבים שעלולים להיות ׳כבדים׳, רציתי למצוא שותפים לדרך לדבר עליהם בדרך דיאלקטית מלמדת. אפרת תשתף במחקר שלה על התפטרויות בקרב נשים בשנתיים האחרונות. מעניין לשמוע כיצד העבודה תופסת מקום משמעותי בזהות שלנו ולעזוב מקום עבודה זה קצת כמו להשיל את נשל הנחש מעצמך. 

״השיחה השנייה שאני מחכה לה ממש תהיה איתך ותעסוק בקשר של לבוש ועבודה, בעיקר בישראל. האמת שזה נושא מאוד רחב וננסה להתמקד בכמה אלמנטים דרך מספר שירים מהספר. יש שירים שעוסקים בפחד מ׳להתלבש׳, מלבלוט באמצעות בגדים. לא חשוב אם זה דרך מונולוג של אישה שכל שמלה שהיא מודדת מזכירה לה הערה שקיבלה ממישהו בעבודה, ולא משנה אם זה שיר ׳קבוצתי׳ שנכתב בלשון רבים ומבקר את העובדה שאין קוד לבוש בישראל ולכן כולם מתלבשים אותו דבר. איכשהו תמיד תבוא איזושהי הערה שיפוטית סביב זה (אחת השורות בשיר ״אלופה״ שגם הוא מסתמן כפופולארי היא ״אני ׳דופקת הופעה׳ לא סתם ׳מתלבשת׳״). במהלך הקריירה המאוד קצרה שלי כעיתונאית עיצוב ואופנה, תמיד הדיבור של אופנה וקריירה היה ׳איך להתלבש לראיון עבודה?׳ או ׳איך להתלבש פרקטי?׳. תמיד היה ממד של פונקציונליות ולא ממד של הבעה. מעניין אותי לאיזה עומקים נגיע יחד בשיחה.

"האורחת השלישית תהיה אורלי ג׳קסון-כהן ממשרד החדשנות והמדע ואיתה נדבר, איך לא, על ההשפעה שיש לטכנולוגיה על יחסי העבודה שלנו, על מקצועיות, על שפה ועוד. חוץ מזה, אני מנסה לכתוב איזושהי פרשנות למדרש שיקשור את הספר ״בית שני״ לאחד המיתוסים של חורבן בית שני. וזה דבר שיכול להתקיים רק בירושלים״.

לונדון וירושלים הן שתי ערי בירה קוסמופוליטיות ומגוונות. מה את אוהבת ומה את שונאת בשתיהן? 

״אני אוהבת מאוד את שכונות המגורים בלונדון ובירושלים. בל נשכח הרי שחוק האבן הירושלמית הוא חוק בריטי. אני אוהבת שיש בשתי הערים האלה גם כבוד לאסתטיקה. לא בכל חלקי העיר, אבל כשזה ניכר – זה ניכר. אלה ערים שאפשר להסתובב בהן ברחובות, להסתכל על בניינים ולחשוב. עם זאת, אני שונאת לנהוג בשתיהן. למעשה, אני מתחמקת מלנהוג בשתיהן״.

מהו המקום האהוב עליך בירושלים ומדוע? 

״אני כל כך אוהבת את ירושלים וכל כך מתקשה לענות על השאלה הזו. אם אני צריכה לבחור מקום אחד הרי הוא חומוס לינא בעיר העתיקה, בגלל הצנוברים ובגלל שהוא החומוס הטוב בעולם״. 

שמישהו יקח אותה לאכול בעכרמאווי

נ.ב

ואם כבר מילים ושירים, בהמשך השבוע יתקיים פסטיבל השיר ״מטר על מטר״ ב"מקום לשירה" שנמצא בשכונת ״מחנה ישראל״ בירושלים (מטר מממילא) ובגינה הקהילתית של השכונה. בין המשתתפים: אגי משעול, אפרת מישורי, גבריאל בוקובזה, גלעד מאירי, דניאל עוז, נורית זרחי, נועה שקרג'י, רוביק רוזנטל, רון דהן, רוני סומק, שולמית אפפל, שמעון אדף ועוד.

13-11.7.2023 ימים שלישי – חמישי 22:00-16:30. השתתפות בהרשמה מראש באתר מקום לשירה. מחיר כרטיס: 25 שקל, כרטיס יומי: 60 שקל, כרטיס לכל אירועי הפסטיבל: 150 שקל.

איתי

ושיר למי שקם הבוקר למשרד