עושים את ירושלים בשבע שעות

שלוש נערות יהודיות בשער שכם, העיר העתיקה. השלוש הן חברות קהילת ״כתר מלכות״ המזוהות במרחב הציבורי בשם הגנאי ״נשות הטליבאן״. צילום: איתי יעקב

אחר הצהריים בכנסיה ״קִידאנה מִהְרַת״ ברחוב אתיופיה במרכז העיר. שימו לב לשטיחים המכסים את הרצפה והקדושים כהי העור. צילום: איתי יעקב

זה קרה באופן אורגני. חברים שמגיעים לבקר בירושלים, הופכים אותי (בעל כורחי לפעמים) למדריך טיולים צמוד. ״איתוש טורס״. ופייר, אין יותר כייף מזה. בשלוש השנים שאני חי בעיר למדתי להכיר את ירושלים מחוץ לגבולות השוק והפתק בכותל. עמוק יותר, רחב יותר. אז כשבשבוע שעבר הגיעה לבקר חברתי הצעירה אביב וינברגר, עיתונאית אופנה ואינסטגרמרית רותחת עם כמעט 20 אלף עוקבים באינסטגרם – תעדנו באופן טבעי את אחר הצהריים שבילינו. התוצאה היא מסע של אוכל, אמנות, היסטוריה, דת ואלכוהול, לא בהכרח בסדר הזה, הצעת הגשה למי שמחפש ביקור קצר וכייפי בעיר במהלך שבע שעות בשבע תחנות.

עכשיו כשחוצלארץ רחוקה ורחובות העיר ריקים מתיירים, מי בא לטייל איתי בירושלים?

אני ואביב בכניסה לתערוכה מטורפוליס במוזיאון על התפר

תחנה ראשונה: שוק מחנה יהודה

13:00 בצהריים. התחלנו את היום על בטן מלאה. לפני מספר חודשים פתחה קבוצת מחניודה בירושלים את GG Kubala, מסעדת אוכל רחוב שהפכה לתחנת חובה עבור פודיז שחיים באינסטגרם. אבל אצל ג׳יג׳י לא מגישים רק אוכל שמצטלם נהדר. מדובר באחד הביסים המושחתים והטעימים בעיר. הקונספט מוגדר מראש: בתוך קובלה, שהיא הכלאה בין קובנה תימנית לחלה, תוכלו לבחור בין תוספות כמו קורנביף עם איולי צ'יפוטלה, כרוב כבוש, רוקט ובצל מטוגן; או קובלה קיסר עם שניצל, חסה אייסברג, בצל סגול, רוקט ואיולי קיסר. אנחנו הלכנו הפעם על מנת הדג (קובלה פיש) שהיתה מושלמת ובעלת טעמים עדינים, והקבב הטורקי (קובלה אדנה) שהיה עסיסי ומתובל. המחירים נעים בין 26 ל-46 שקל למנה, ותמורת 60 שקל תוכלו לקבל גם מנת צ׳יפס לא גדולה ושתיה קלה. אנחנו הוספנו עוד 5 שקלים לדיל עם בירה. קחו בחשבון שלרוב משתרך תור ארוך בכניסה. מתחילים ב-12 וחצי, מסיימים כשהקובלות נגמרות, והן נבלעות לפעמים מוקדם.

כתובת: הדקל 1, ירושלים

קודם מצלמים, אחר כך אוכלים. ג׳יג׳י קובלה. צילום: איתי יעקב

תחנה שניה: הכנסיה האתיופית, רחוב אתיופיה

קצת אחרי השעה 14:00 התחלנו לצעוד לעבר אחת הכנסיות היפות בירושלים: כנסיית ״קִידאנה מִהְרַת״ (מאמהרית: ברית הרחמים) המוכרת גם כהכנסיה האתיופית ברחוב אתיופיה במרכז העיר, לא הרחק מהיכן שעוצרות מוניות השירות מ/אל תל אביב. הרחוב היוצא מרחוב הנביאים, מרגיש כמו בריחה לאואזיס מעולם האחר. בניית הכנסיה החלה בשנת 1882 והושלמה לאחר 11 שנה, והיא בנויה על פי דוגמת כנסיות באתיופיה: צורתה עגולה וקודש הקודשים נמצא במבנה נפרד במרכז הכנסייה, כשעל הגג כיפה שחורה שעליה צלב. לי היא הזכירה שילוב בין מסגד לכנסייה, בזכות עיצוב הפנים: שטיחים צבעוניים הפרושים על הרצפה, לצד תמונות של קדושים שחורים התלויים על הקירות, וריח קטורת חזק שמוסיף ניחוח לאווירה המיוחדת.

כתובת: אתיופיה 10, ירושלים. הכנסיה פתוחה מדי יום בין השעות 08:00-10:00 ו-13:00-16:00. יש להגיע בלבוש צנוע

ביקור בכנסיה האתיופית. משאירים את הנעליים בחוץ ונכנסים לעולם צבעוני ומיסטי. צילום: איתי יעקב

תחנה שלישית: מטרופוליס במוזיאון על התפר

״על התפר״ הוא לטעמי המוזיאון הכי מיוחד בעיר. הוא לא גדול במיוחד, וכשמו הוא: ממוקם על ק התפר בין מזרח העיר למערבה, בין השכונות היהודיות למוסלמיות והנוצריות. בעיר שבליבה חומה, מוזיאון על התפר ממיס את גבולותיה. את הדרך לשם התלבטנו איך לעשות: לצעוד בשמש במורדות רחוב הנביאים או לצעוד שלוש דקות לתחנת הרכבת הקלה ברחוב יפו. בחרנו בדרך הפחות רטובה ואחרי שלוש תחנות (תחנת שבטי ישראל) הגענו לפתח המוזיאון. בכניסה מקבל כל מבקר הסבר קצר על מבנה המוזיאון, ששוכן בבניין שנבנה בשנת 1932 על ידי משפחת ברמקי, ובין השנים 1967-1948 שימש המבנה כעמדה צבאית ישראלית על הגבול בין ישראל לירדן, וחלש על מעבר מנדלבאום אשר חיבר בין מזרח העיר למערבה. מקומת הגג תוכלו להשקיף על העיר.

מטרופוליס שמוצגת בימים אלו במוזיאון (נעילה: 31 באוקטובר 2020) בוחנת את חזונו העתידני של במאי הקולנוע פריץ לאנג, שסרטו האילם והחשוב מטרופוליס משנת 1927 (על פי תסריט שכתבה אשתו תיאה פון הארבו שנה קודם) מתרחש בשנת 2026 ומציג דיסטופיה עתידנית. אנחנו כבר שם, למי שלא שם לב, עם הקורונה שהופכת את החיים פה לחלום בלהות. התערוכה, שאצר רפי אתגר, מציגה דרך מבחר עבודות, טובות יותר ופחות, במדיום של ציור, צילום, וידיאו ומיצב,״את המרוץ של האדם להגיע רחוק יותר וגבוה יותר, בו מתחרות ערים גדולות המתפתחות בקצב מסחרר ולא תמיד בקורולציה לצרכים האמיתיים של כל יושביהן״.

כתובת: חיל ההנדסה 4, ירושלים

לינק לצפיה בסרט המלא. מטרופוליס, 1927

תחנה רביעית: ג׳עפר

יש הרבה ויכוחים היכן הכנאפה הטובה בירושלים. מאחר וחודש יולי בחוץ, ולהתעצבן עושה חם בגוף, התחנה שאני חוזר אליה פעם אחר פעם היא המאפיה של ג׳עפר ברובע המוסלמי. שם, תמורת 14 שקל, תקבלו את הכנאפה הכי טעימה בעיר. בדוק. את הקפה השארנו לתחנה הבאה.

המתוק המתוק הזה. כנאפה אצל ג׳עפר. צילום: אביב וינברגר

איך מגיעים? הלכנו ברגל מהמוזיאון (מרחק של 10 דקות) היישר לשער שכם. משם ממשיכים ישר עד למזלג, ואז לוקחים ימינה לרחוב בית הבד. ג׳עפר נמצא מימין לאחר 100 מטרים.

כתובת: בית הבד 40, ירושלים

תחנה חמישית: ההוספיס האוסטרי

בשעה חמש וקצת הגענו להוספיס האוסטרי, שנמצא 5 דקות הליכה מהתחנה הקודמת. למטה בכניסה בדקו לנו חום ואפילו חרגו ממנהם ודיברו איתנו עברית. פעם הייתי מגיע כאן כדי לאכול את שטרודל התפוחים המפורסם, שיש הטוענים כי הוא הטעים ביותר במזרח התיכון, אבל כמנהגם של מיתוסים, גם זה נשחק ונקרע לגזרים. ובכל זאת, זה אחד הספוטים הכי יפים לשתות קפה בירושלים. הזמנו אייס אמריקנו (15 שקל) ויצאנו לשבת על הגג ולהשקיף על הרחוב הריק.

איך מגיעים? משער שכם הולכים ישר לאורך 700 מטר. דלת ההוספיס נמצאת בפינת הרחוב מצד שמאל.

כתובת: ויה דולורזה 37, ירושלים

במרפסת של ההוספיס האוסטרי. צילום: איתי יעקב

תחנה שישית: שכונת מוסררה

את הדרך חזרה מהעיר העתיקה למרכז העיר עשינו דרך שכונת מוסררה, עליה אכתוב בהרחבה בהמשך. אין הנאה גדולה יותר מללכת לאיבוד בסמטאות השכונה ולדמיין מי מתגורר מאחורי שערי הברזל. השכונה שהוקמה בסוף המאה ה-19 כשכונה ערבית עם בתי מידות גדולים ומפוארים, הפכה לשכונת רפאים במהלך מלחמת העצמאות, כשתושביה גורשו ונמלטו ממנה, ואת הבתים הנטושים שהיו בסמוך לקו הגבול עם ירדן איכלסה ממשלת ישראל בעולים חדשים מצפון אפריקה. העוני, ההזנחה, והאפליה, הובילו בתחילת שנות השבעים להקמת תנועת ״הפנתרים השחורים״, מחלוצות המאבק המזרחי בישראל. כיום מתוגררת בשכונה אוכלוסיה מעורבת: חרדים לצד בוהמיינים, תושבי חוץ עשירים לצד דיירים המאכלסים את שיכון הרכבת שעומד במרכז השכונה. במקום פועל גם בית הספר לאמנות ומוזיקה ״מוסררה״.