המשוטט #1 ד׳ישראלי

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם
זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ
אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם
מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד
יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר
וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה
מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים
לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי
וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

("לא יכולתי לעשות עם זה כלום", יונה וולך)

כשהמשוררת יונה וולך יצאה מבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה בו טופלה באל.אס.די, היא כתבה מספר שורות שלימים יהפכו לאחד השירים היפים שלה: לא יכולתי לעשות עם זה כלום. יש מצב שגם בני גנץ מלמל את זה אתמול לעצמו כשהחליט לבגוד בחברי מפלגתו ולשבור את הלב ליותר ממיליון מצביעים. מהדיכאון הזה עוד נשתקם, אולי עוד נצליח לצאת לטריפ אחד אחרון. ליונה וולך היה את ד"ר מרסל עשהאל, שטיפל בה באופן ניסיוני בבית החולים לתשושי נפש ברחוב בנימין ד׳ישראלי בשכונת טלביה בירושלים. היא נכנסה ויצאה משם לסירוגין במשך 7 שנים.  "אני רוצה להבין מה זה שיגעון", סיפרה לחבריה כשנכנסה לשם ב-1965. בסוף שנות התשעים הפסיק בית החולים את פעילותו, אבל ברחוב היוקרתי פועל עד היום מרכז בריאות נפש, דבר שלא מובן מאליו. בכל זאת, רק לאחרונה נמכר בבניין סמוך אליו פנטהאוז חסר אופי בן 4 חדרים ב-12 מיליון שקל.

בשבועיים האחרונים, כשהדבר החם בעיר הוא נגיף הקורונה, אני משוטט יותר ויותר. בעיקר פיזית במגבלות ההגבלות, אבל הרבה בדימיון. את הסדרה המצולמת בחרתי להשיק עם אחד הרחובות האהובים עלי בעיר הממוקם בשכונת טלביה, בה מתגוררים דיירים "מפורסמים" כמו נשיא המדינה ומעון ראש הממשלה, לצד קונסוליות ותושבים כמוני כמוך, שנדרשים לשלם את הארנונה היקרה ביותר בישראל. השכונה נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על אדמות של הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שנקלעה לקשיים כלכליים ומכרה קרקעות לעשירי המקום: ערבים-נוצרים, רובם בעלי מקצועות חופשיים מירושלים, רמאללה, בית לחם ובית ג׳אלא. אלו הקימו אחוזות פאר אך גורשו או ברחו מבתיהם במלחמת העצמאות. רובם לא הורשו לשוב לבתיהם בתום המלחמה.

רחוב ד׳ישראלי נקרא ע״ש בנימין ד׳ישראלי, בנג׳מין בשבילכם, יהודי מומר, ששימש במהלך המאה ה-19 כראש ממשלת בריטניה. זהו רחוב לא ארוך שמתחיל בפינת רחוב מרכוס, מול תיאטרון ירושלים, ויורד עד לרחוב יצחק אלחנן, ממול למלון ענבל. מקבילים אליו הרחובות ז׳בוטינסקי וחובבי ציון, היפים לא פחות. למרות השינויים באופייה של השכונה ודייריה, האפיל היוקרתי נשמר לאורך השנים. עם זאת, חלק גדול מהדירות בפרויקטים החדשים (חלקם בשימור קפדני) נרכשו על ידי תושבי חוץ והם שוממות מאדם.

״סיפור הבתים בשכונות טלביה משקפים את שגשוג הבורגנות והאריסטוקרטיה הערבית בתקופת המנדט הבריטי״, כותב האדריכל דוד קרויאנקר בספרו ״שכונות ירושלים: טלביה, קטמון והמושבה הגרמנית״, בו נעזרתי כדי להביא את ההיסטוריה של חלק מהמבנים במסע וירטואלי ישירות אל הספה אצלכם בבית. ״ההיבטים האנושיים – אישיים של סיפורי הבתים מצטרפים לתמונה מקיפה של חברה, שמילאה תפקיד מרכזי בתולדות השכונות הערביות בירושלים מאז התקופה העות'מאנית ועד סוף המנדט הבריטי בשנת 1948״.

הנה סיפורם

ועוד יונה וולך אחרון לקראת סיום:

אִם תֵלֵך לְמַסָע אֶל.אֶס.די
תִזְכֹר אוֹתִי
שׁמֵעולָם לֹא חָזַרְתי מִשׁם
אנִי עוֹדִי שׁם
מול הַחַלוֹן 
הַגִּילְיוֹטִינָה הָאֲדֻמה נִשׁקֶפֶת מִמֶנּו
רֹאשׁי עומֵד לְהֵעָרֵף
עֲדַיִן אֲנִי שׁם
מְחַכָה לַרֶגַע הַבָּא
חֶרְדַּת הַקיו ּם כֻלוֹ
יוֹרֶדֶת עָלַי כְּמַאֲכֶלֶּת
חוטֵי הַדָּם עוֹדָם
מִסְתַרְגים מִמַגָּבוֹת
לַכיוֹר
אֵין שְלִיטָה עַל הַדָם
שֶׁתֵדַע

מתוך מופע, הקיבוץ המאוחד, 1985

בשבוע הבא סיור במגבלות מאה מטר

איתי