דגל גאווה / דגל שחור

הפוסט הזה נכתב בתחילת השבוע, אבל אני מניע לאט בשבועיים האחרונים.

הענננים האפורים המכסים את השמיים, מטאפורית ופיזית, מסמנים את העתיד לבוא. באחד משיעורי הפילאטיס האחרונים שהיו לי בשבוע שעבר שאלה אותי המדריכה אם קשה לי לבצע תרגיל מסוים. ״קשה לי בנשמה״, צחקתי. על אף האופטימיות שמלווה אותי בדרך כלל, הימים ימי משבר: בריאותי, כלכלי, מדיני. בסדר הזה. תקופה מבלבלת של מסרים סותרים בנוגע לנגיף הקורנה ותחושה של גניבת דעת ממשלתית בדרך לדיקטטורה והסתה כנגד חלקים מהאוכלוסיה. אבל היי, לפחות יש לגיטימציה להתחיל לשתות מהצהריים.

ביומיים האחרונים נשמעת קריאה לתליית דגל שחור במרפסות הבתים. זאת יוזמה חשובה, אבל גם זמן להסתכל קדימה, ליום שאחרי. אין לנו את הפריווילגיה לנפנף באמרה הצרפתית הנודעת Après moi le déluge (אחרי המבול, שמיוחסת למלך לואי ה-15 בצרפת), אלא להקדים ולפעול לצמצום הפגיעה בדמוקרטיה, בזכויות אדם, בבריאות הנפש שלנו. ביום שתיעלם הקורונה אנחנו עלולים להתעורר לבוקר בלהות.

את הפרויקט הבא חשבתי להשיק ביוני לקראת חודש הגאווה. בשנים האחרונות מתקיים בירושלים מאבק לנראות להטב״קית, עם ניסיון של העירייה וגופים חרדים למנוע תליית דגלי גאווה ברחבי העיר ולדחוק את הנראות הלהט”בית החוצה. כתגובת נגד נתלו מאז ברחבי העיר לא מעט דגלים, חלקם בצירים מרכזיים כמו רחובות קינג׳ ג׳ורג׳ ודרך עזה, אחרים כביטוי אישי של דיירים בשכונות העיר החילוניות. זהו אינו רק מאבק להטב״קי, אלא הדרך לחברה מכילה, פתוחה ואמפתית.

ואת זה כותב מישהו שסולד מניו אייג׳ ורוחניות דמיקולו.

בזמן שיטוטיי ברחובות העיר אני נפגש באותם דגלים במקרה ומנציח אותם אחד אחד. לאות סולידריות חשבתי שיהיה נחמד אם כל אחד יוסיף את דגל הגאווה הירושלמי שלו (או הלא ירושלמי), בין אם לצרף תמונה בהודעה או לתייג את עמודי האינסטגרם והפייסבוק של הבלוג בהאשטג #jeruspride

הנה כמה מהדגלים שתיעדתי ברחבי העיר

אוהב אתכם גם ממרחק של שני מטרים

איתי