הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם 

את הפוסט הזה כתבתי בהאזנה חוזרת ל- French Disko המופתי של Stereolab (שמצורף פה למטה; תגבירו גבוה ממש ותלחצו פליי). לפני עשור וקצת הוא היה ההמנון היומי שלי עם הצעקה הקבועה La Resistance!. נזכרתי בו השבוע כשנוגן בפינאלה של תצוגת אביב-קיץ 2020 של שאנל בשבוע האופנה בפריז, בזמן שהקומיקאית הצרפתייה מארי בנולייל קפצה אל המסלול ונחסמה באסרטיביות על ידי הדוגמנית ג׳יג׳י חדיד, שבמקום להתנהג כמו בת 20 ומשהו פרועה, גילתה כישורי אבטחה של מי שהפנימה את חוקי המערכת.

הפעם אני רוצה לדבר על אבטחה או הפועל היוצא שלה.

עד שעברתי לגור בירושלים לא נפגשתי בפרופיילינג חזיתי בגלל חזותי בצורה כה בוטה, או במילים אחרות, להיות גבר יהודי- ערבי, מזרחי יעני, פה בעיר, זאת לא מציאה גדולה. זה להתנהל תחת סורק רנטגן מהיציאה את פתח הבית ועד החזרה אליו. המרחב האישי מתערבב עם הפוליטי, הלאומי עם הלאומני; עוקד ונעקד על מזבח הפרופיילינג או כפי שאמר לי פעם בן דודי אבי, "פרופיילינג איז א ביץ'". וכמה שהוא צדק. זיפי זקן, עור מעט כהה וחזות מזרחית לכאורה, הם כל מה שצריך כדי "לא לעבור" בעין של סוכני שיטור המציאות בעיר המעורבת. 

אחד המקומות הכי גרועים להיראות בו "ערבי" זו התחנה המרכזית בירושלים. מאז הרכבת המהירה אני ממעט להיכנס למקום המצחין הזה שמגלם במקום אחד את כל צדדיה הרעים של ירושלים: כיעור, אלימות, הזנחה, כוחנות ושיטור. זה המקום בו ישנם שווים יותר ושווים פחות. אקדים ואומר: אין ספק כי פרופיילינג חשוב ונדרש כשיש הצדקה לו, ובינינו, גם ישנה  דרך לעשות אותו. ניתן לנהל פרופיילינג גם מבלי לנסות להשפיל את האדם שמולך או לעצור כל צעיר ערבי עם שקית ביד ולהתחיל לעשות עליו חיפוש סתם ככה ברחוב כפי שראיתי לא אחת. וכמה חבל, באמת, על אחיי, שמאמינים שתליון מגן דוד תלוי על החזה כמו צלב יכניס אותם לרשימת השווים יותר. או כמו שאני חוזר ואומר לאבא שלי למורת רוחו: אתה ערבי, אבל יהודי.

בשנתיים האחרונות יצא לי לפרסם בחשבון הפייסבוק שלי לא מעט מהיתקלויות עם מאבטחים בכניסה לתחנה: 

סיטואציה ראשונה או דע את החוק

בכניסה הראשית עוצר אותי מאבטח מזוקן חובש כיפה. כנראה שכיון שלא היו אנשים בסביבה, חיפש ומצא "קורבן". כששאלתי מדוע עצר אותי, ענה שהוא שוטר. הוא כמובן היה ללא מדי שוטר או תג זיהוי, וכשביקשתי ממנו להציג תעודה כמתבקש, שלף תעודת מאבטח ״באישור משטרת ישראל״. לאחר שהצגתי בפניו תעודה, אייים עלי שבפעם הבאה שאבקש תעודת זיהוי ממאבטחים ידאג שיעכבו אותי שעות בכניסה. כמה נחמד מצידו. חשוב שתדעו: כאזרחי מדינת ישראל אתם זכאים לדרוש תעודה מזהה מכל עובד ציבור שמבקש ממכם להזדהות, כשהוא אינו לבוש במדי שוטר עם תג זיהוי כנדרש. חוצמזה שעל פי חוק אסור לו לעכב אותי אם לא נחשדתי באף עבירה. תזכרו את זה.

סיטואציה שניה או איך יצאתי נודניק מטרחן ומחנך

מאבטח: "גבר, גבר, בוא הנה. תעמוד בצד. אתה חמוש?".

אני: "מה?״

מאבטח: ״תעמוד בצד״.

אני: ״למה אתה מעכב אותי? כי אני מזרחי? עצוב שכמזרחי אתה עושה פרופיילינג רק למזרחים".

מאבטח, בפנים חצי נבוכות: "למה אתה חושב שאני עושה רק למזרחים?!"

• 

• 

סיטואציה שלישית או מאיפה אתה בא 

אני: ״בוקר טוב״

מאבטח (במבט מבולבל): ״מה? מאיפה אתה מגיע?״

אני: ״מהבית״ (למרות שנורא התחשק לי לעשות מבטא ערבי ולהגיד לו בית חנינא)  

אבל הפלסטינים סובלים יותר, אני תמיד מזכיר לעצמי. 

הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין כסה לעשור, מוציאים מאות אלפי ישראלים לסליחות שיזעקו ויתפללו כשעיניהם פונות השמיימה. היד תהפוך לאגרוף ותכה חזק בחזה: חטאנו, עווינו, פשענו, כי אין בנו מעשים. לפעמים אני שואל את עצמי, ועכשיו גם לאחר צפייה ב״הנערים״ (Our Boys) שמציבה מראה מדממת על גזענות, שנאה והיד הקלה על ההדק, עד כמה אפשר להיות אטומי לב למציאות המטורללת הזו ולהאמין שהסליחה הזו תכפר על החורבן שאנחנו מייצרים לעצמנו.

ביום הכיפורים הזה, כמילותיו של יהודה עמיחי, אני רוצה לזכור שהאגרוף שלי היה פעם יד פתוחה ואצבעות.

Though this world's essentially an absurd place to be living in
It doesn't call for total withdrawal

I've been told it's a fact of life
Men have to kill one another
Well I say there are still things worth fighting for

La Resistance!

Though this world's essentially an absurd place to be living in
It doesn't call for (bubble withdrawal)

It said human existence is pointless
As acts of rebellious solidarity
Can bring sense in this world

La Resistance!